כדי לנוע יש צורך במטרה
ישנן מספר סוגי מטרות בחיי האדם:
מטרות נחותות – סיפוק צרכים גופניים רגשיים או שכליים , של עצמי. (נפש ורוח)
מטרות על – סיפוק הצרכים של האחרים. הרצון להיטיב. (נשמה)
וכפי שמובא במהר"ל האדם מורכב מגוף, נפש, ושכל, ועל גביהם המהות הנשמתית: (דרך חיים פרק ד משנה יד)
"ויש לך לדעת כי אלו ג' כתרים שזכרו כאן שנתן הש"י לישראל תורה ומלכות וכהונה הם כנגד האדם, כי יש באדם ג' חלקים, החלק האחד הוא השכל שבאדם, החלק הב' הוא הנפש, החלק הג' הוא הגוף, אלו ג' חלקים הם כל חלקי האדם. ..וכתר שם טוב כנגד מהות האדם כי השם בא על מהות המופשט."
לתפילה יש כח להרים את הרצונות לדרגתם העליונה , כדברי הרב: (אוה"ק ג' עמ' מח')
"כשמתפללים מתפשט כח הרצון, והדבר המפשט את כח הרצון ביותר הוא כשמכוונים במילוי הרצון אל ד'. כשהמחשבה דבקה באלהים, והרצון דבק בו אז בקשר מחשבתי פנימי, אז כל כחות הנפש מתגדלים מעל כל גבול, והרצון הטוב והמעולה התפשטו ביותר, פועל הוא את טובו."
הרצון בשתי דרגותיו
כדי לפעול יש צורך ברצון.
הרצון יכול להופיע כרצון בוסרי, אשר אין בכוחו לעורר פעילות, או כרצון בשל , אשר בכוחו לעורר פעילות.
בתהליך החינוך, כאשר מגיע מידע המעורר התרגשות ודמיון, ומתוך כך רצון, הרצון הזה יהיה בדרך כלל – בוסרי, ולא יחולל עשייה!
מגדיר הרב את התהליך החינוכי הנכון: (באוה"ק א' עמ' רמז')
"בחינוך האדם היחיד, וכן בחינוך האדם הכללי, האומה והאנושיות, צריכים לשום לב לאחדות הרוחניות, דהיינו שהשכל יהיה משפיע ישר על הרגש, והרגש על הדמיון, והדמיון על הפעולות. וכשיש סתירה בין אלה החלקים אז ההריסה מוצאה מקום לחול. ועל גבי אלה ארבעה החלקים, שהם שכל, רגש, דמיון, מעשה, מתעלה הענין האצילי, שהוא שורש הנשמה,של האיש ושל הצבור, במקור ההויה העליונה.."
הנשמה מופיעה על הבניין השלם.
על מנת לאפשר רצון בשל, יש צורך בהשענות על ניסיון קודם אשר מכיל בתוכו רצון בשל בתחום דומה. כגון: אדם שומע על נושא מסוים שאינו מוכר לו כלל, אם לא נמצא כל קשר לדבר מה מוכר אשר קשור לנושא, לא תתעורר פעילות בעקבות המידע.
ומה מקורו של הרצון הראשוני?
לעיתים כפייה! אשר מתבררת כשייכת לאישיות העצמית. כדברי ר' יצחק אייזיק חבר תלמיד הגר"א:
"בגידול הבנים כמו בהתפשטות המאורות, קיימים שלבים שונים. בשלב הראשון, אביו ואימו מרגילים את בנם בזמן קטנותו למעשים מדות ודרכים מסוימים בלי שהבן ישיג את טעמם, עד שהם נהפכים אצלו לטבע שני. בשלב זה, הדרכים שבהם הבן הורגל, הם התפשטות מצומצמת של אביו ואימו בו בערכו של הבן לפי כוח קבלתו...כשהאדם מתגדל יותר, אז שכלו משיג ומסכים לדרכים שבהם חונך והורגל ע"י אביו ואימו".
הכפייה יכולה להיות אלימה, ואז מעוררת התנגדות ובדרך כלל גם אם זה מתאים לטבע האדם הוא יתכחש לטבעו, ולעיתים יכולה לבוא מלחץ חברתי, אשר ברוב המקרים אינו מעורר התנגדות.
הרצון האמיתי של האדם הוא הרצון הנשמתי, כפי שמביא בנפש החיים (שער א' פרק יח') שהרצון הפנימי הוא בחינת הנשמה. אשר ענינה מטרות העל של האדם ולא המטרות הנחותות שהן רק כלי קיבול לנשמה. ולמעשה כאשר יש לאדם חופש לבחור הוא יגלה את רצונו כדברי הרב: (או"הק ג' עמ' לא')
"בכל מה שיש איזה צד הגבלה יש לחלק בו בין רצון והכרח. כל רצון חפשי סופו לטוב, וכל הכרח סופו לרע, עד שיחזירנו הרצון לטוב. בכל מצוי, כיון שיש בו צד הגבלה יש בו צד הכרח, וזהו צד הרע שבו. השתלמותו תלויה היא בחפשיותו, בצאתו מכבלי ההכרח לחירות."
יש להתאמץ לחזק את הרצון בכל דרך אפשרית: (ובאוה"ק ג' עמ' עז')
"כשמרגיש האדם שרצונו הוא רפוי, צריך הוא להתאמץ לחזקו בכל מיני אימוץ, כדי שיוכל להוציא אל הפועל כל דבר טוב, שחק טבעו מתאים לו. וטוב יותר לעסוק באימוץ כח הרצון, מלעסוק בפרטים של הטבות מוסריות. כמובן, בעת שעוסקים באימוץ הרצון, צריכים גם כן שלא לשכח מלעסוק בטהרתו ועדונו, ובהעלאת מדרגתו של הרצון אל הקדושה. אבל העסק היסודי אצל הלקויים בחלישות הרצון צריך להיות העסק בהגברת עצמיותו של הרצון על ידי עצות שונות טבעיות, מוסריות, שכליות, תורניות, ולא יירף משום עצה שתוכל להועיל למטרתה העליונה של אימוץ כח הרצון בכללו."
לעיתים הרצון נחלש בשל חולשת הגוף , על המורה לראות שהצרכים הפיזיים או הרגשיים של התלמיד מלאים ותקינים, שהרי אם הכלי פגום הנשמה לא מופיעה כראוי, כדברי הרב: (באוה"ק ג' עמ' עט')
"לפעמים הרצון חלוש מפני חולשת הגוף, הצד הרוחני אינו מוכשר להתבסס יפה מפני חוסר אחיזה חמרית מבונה, והעזיבה החמרית מוסיפה מכאוב בזה, במקום שהבראת הגוף בסדר היא מעלה את האור הרוחני ומחזקתו."
וכן: (באורות התשובה עמ' מו')
ברפיון הרצון, הגורם כמה מכשולים, אשם הרבה חסרון הכח הגופני, אף שגם הוא אחוז בכמה גורמים מוסריים, מ"מ בתקון התשובה צריכים לדקדק על כל הגורמים לרפיון הרצון, ולהשתדל בתקון כללי, בין ביחש המוסר והטוהר הרוחני בין ביחש הגוף וחזוק כחותיו, כדי שיהיה האומץ הנפשי מצוי ביתר תקון ושכלול בסיסי."
הנעה חיצונית מול הנעה פנימית
תיאוריות הנעה אילופיות- כדוגמת התיאוריה של סקינר, המתייחסת לאדם כאל בעל חיים הניתן לאילוף על ידי חיזוקים חיוביים או עונשים. יש להזהר מענישה שנובעת מכעס אישי: "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך"(ויקרא כה יז) ומביא בספר החינוך: (מצוה שלח')
"ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות, ואפילו בקטנים ראוי להזהר שלא להכאיבן בדברים יותר מדי, זולתי במה שצריכין הרבה כדי שיקחו מוסר, ואפילו בבניו ובנותיו ובני ביתו של אדם, המיקל בהם שלא לצערן בענינים אלה, ימצא חיים ברכה וכבוד (ובמנחת חינוך מביא שגם לגבי קטנים זה איסור גמור.")
תיאוריות מאלפות אלה, מתעלמות מהמורכבות של האדם והתכונות האנושיות המפותחות יותר. ולמעשה אינן מאפשרות פיתוח האישיות. כפי שאומר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל (התרבות הישראלית):
"החינוך של האיש הפרטי הלא הוא ההוצאה מכח לפועל, מהעלם לגילוי, את הכוחות והכשרונות הנמצאים בנפש הילד בטבעה…כשגורמי החינוך – ההורים והמורים הספרות והסביבה של הילד – מותאמים לשכלול כשרונו הטבעי הזה של הילד ופיתוחו בדרכי החיים השונים, אז החינוך הוא מוצלח וטוב. ובהפך, כשכשרונו הטבעי של הילד נעזב, אם לא יפותח ולא ישוכלל, כשגורמי החינוך מכריחים וכופים אותו לצד אחר, המוזר לו לפי טבעו, הרי הוא נעשה גבר לא יוצלח"
ביקורת נוספת שנשמעת נגד התיאוריה המאלפת, היא שההנעה נשארת חיצונית, ואילו אנו שואפים להקנות לאדם הנעה פנימית, עצמאית. אשר אינה זקוקה לדירבון חיצוני תמידי.
ההנעה החיצונית תיתן לאדם מטרות שאינן קשורות לחומר הנלמד. סוכריה או כבוד. לעומת הנעה פנימית אשר נובעת מקשר ישיר לחומר הנלמד. או בהיבט התכליתי מעשי שלו לחיי הלומד, או בהיבט הרגשי או האינטלקטואלי.
ניתן להשתמש בחיזוקים אשר נותנים לאדם מידע על התקדמותו בנושא ועל ההתפתחות האישית שלו, מה שנמצא בגבול שבין הנעה פנימית להנעה חיצונית. ההנעה הפנימית נובעת מטבעו של האדם, אשר צמא ללמידה והתפתחות. אם המורה יספק גירויים מתאימים התלמידים ילמדו מתוך רצון פנימי.
קיימת גם הנעה הנובעת מהתבוננות על מה שקורה לאחרים. אם רע להם אמנע מהדבר שהרע להם ואם טוב להם אלך בעקבותיהם! גם זו הנעה גבולית בין פנימית לחיצונית.
בחירה של האדם בנושא תאפשר יותר הנעה פנימית .
אין לתת חיזוקים חיצוניים כאשר יש הנעה פנימית, כי זה עלול ליצור תחושה שאין ערך עצמי לנושא, ולכן יש צורך בחיזוק חיצוני.
אם אנו רוצים להשתמש בחיזוקים חיצוניים עדיף ללכת מהקל לחמור, לנסות את הדיווח על ההתקדמות, ולחזק על ההצלחה בביצוע ולא על עצם ההשתתפות, לא לתת מתנה על כך שהילד השתתף בשיעור אלא על תשובות טובות, וכדו'. אם לא עוזר להוסיף לחץ חברתי, להושיב ליד תלמיד טוב וכדו'. כהדרכת חז"ל (בתענית דף ח/א):
"רבא אמר אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים שנאמר והוא לא פנים קלקל מאי תקנתיה ירבה עליו רעים שנאמר וחילים יגבר"
יש להסביר פנים – עידוד חיובי , ולאפשר לחץ חברתי חיובי , להרבות רעים.
ואם גם זה לא עוזר לתת חיזוקים בהתאם לגיל האדם, ואפילו להחניף לתלמיד במידה מסויימת, בשבחים כדברי ספר ראשית חכמה (שער הקדושה פרק שנים עשר):
"ומצוה גדולה להחניף לתלמידיו ולחביריו כדי שילמדו וכדי שישמעו דבריו לקבל תוכחה ולקיים מצות"
אך יש להזהר משבחים יתירים אשר יעוררו פחד בתלמיד מאיבוד ערכו בעיני המורה. ולהפחית בכמות ומתדירות של החיזוקים באופן מתמיד. עד הורדתם לגמרי.
עדיף שהחיזוקים יהיו מילוליים – דברי שבח , ולא מעשיים- מתנות!
הקשר בין הנעה לבין הנאה
האם מחויב הדבר שהנעה פנימית תשולב בהנאה ?
לא! בהחלט ניתן לראות מצבים שלמרות שאין הנאה מהלימוד כאשר המטרה חשובה האדם משקיע אף ללא הנאה!
ההנאה כמטרה נובעת מהצורך בגירויים של אברי החישה שלנו או של הרגשות או השכל. אולם הנאה מתוקנת – תענוג, מופיעה כתוצאה מעשיית הדבר המתאים לאישיותי. ולעיתים יש צורך בנכונות לסבול קשיים בתחילת הדרך , על מנת לפתח את הרצון ,כדברי הרב (מוסר אביך עמ' כג'):
"תנאי גדול התנה החסיד ב"חובות הלבבות" עם הנפש שתתרצה לקבל מרירות הסם. וזהו דבר מוכרח מאד, וכל-זמן שיאמר לעצמו שלום שלום. ורק בנועם לבד ילך באורח סלולה, הוא קרוב אל המכשול, כי יותר יש לחשוד את הדמיון. שמפני שאינו חושש כ"כ אם לא יעזוב הדרך הרע מתוך כך אינו מצטער בקרבו. משנאמר שתומ"י מבין ומכיר את השביל הטוב איך להנצל. ומ"מ אחרי הרצון והקבלה לסבול מרירות הסם אין זה דבר מוכרח שיהי' דוקא סם מר, כי הרבה סמים מתוקים ישנם, ועכ"פ שאין מרירותם גדולה, וביותר באהבת הבריאות יומתק הסם אצל המקבל. אמנם כללא הוא, ששינוי הרגל הוא דבר כבד ואינו נח לאדם."
הקשר בין הגאוה לבין ההנעה
יש קשר בין סוגי ההנעה לבין סוגי הגאוותנים.
מי שגאוותו באה לידי ביטוי בצורך להיות "הכי" טוב, הישגי, הרי שזו תהיה המוטיבציה שלו.
מי שגאוותו באה לידי ביטוי בצורך "למצוא חן"-להיות בסדר בעיני אחרים, הרי שזו תהיה המוטיבציה שלו.
מי שגאוותו באה לידי ביטוי בצורך לשלוט הנעתו תנבע בצורך זה, האדם הזה ידורבן על ידי אתגרים שיוצבו בפניו, וכן ירכוש ידע משום שידע נותן עוצמה וכוח.
הנעה פנימית דורשת רמה מסוימת של ענווה!
כללית, הגאווה פוגמת את הרצון, והמוטיבציה הפנימיים, כדברי הרב במוסר אביך (עמ' סח')
השפעת המורה
האם המורה יכול להשפיע על המוטיבציה?
אמנם כן, או בחיזוקים חיוביים או שליליים, או בעצם מחשבתו על התלמיד כמצליח או כנכשל, כמסוגל או כבלתי מסוגל.
כאשר מורה חושב באופן שלילי על התלמיד זה יבוטא בשפת הגוף שלו בסבלנותו לדברי התלמיד, בשיתוף התלמיד בשיעור, בשבחים או בגינוי. על המורה לכבד כל תלמיד, כמובא בתלמוד בבלי (מסכת מגילה דף כא/א):
"ואמר רבי אבהו מנין לרב שלא ישב על גבי מטה וישנה לתלמידו על גבי קרקע שנאמר ואתה פה עמד עמדי."
וכן במשנה (אבות פרק ד משנה יב):
"רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר, יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, וּכְבוֹד חֲבֵרְךָ כְּמוֹרָא רַבָּךְ, וּמוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמים."
ומפרש הרע"ב (שם):
"יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך - שכן מצינו במשה שאמר ליהושע תלמידו (שמות יז) בחר לנו אנשים. עשאו שוה לו"
היחס לתלמידים כמו אל הבנים כדברי הרמב"ם (ספר המצוות מצווה יא):
"היא שצונו ללמוד חכמת התורה וללמדה וזהו שנקרא תלמוד תורה והוא אמרו ושננתם לבניך ולשון ספרי לבניך אלו תלמידיך וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרוים בנים שנאמר ויצאו בני הנביאים."
השפעת המורה יכולה לגרום לתלמיד לרצות להשקיע יותר. לעומת זאת אם מורה מתיחס לתלמיד כאל גולם, התלמיד ייעשה לגולם!
כמו כן יש להזהר מעודף ציפיות ושבחים לתלמיד, שהרי זה יגרום לו לפחד לאכזב ואז יתחמק מהלימוד, כדי שלא יתפס בלתי יודע..
המורה כמנהיג יכול לגרום למוטיבציה, מכוח הכוח שניתן לו להעניש, או לתת שכר. או מתוך שהתלמידים אוהבים ומעריכים אותו ואת רצונותיו. כמובן שהכח היותר טוב הוא ההשפעה האישית ולא ההשפעה הנובעת מכוח החוק והיכולת להעניש.
ככל שהמורה יותר מתחשב בתלמידים ובטוח בעצמו , ויוצר אווירה דמוקרטית בכיתה כך הכיתה בעלת מוטיבציה יותר גבוהה. וכפי שמביא בספר סדר היום (סדר עלינו לשבח):
"ואם יש לו תלמידים ולומד עמהם, צריך ללמוד עמהם בנחת מלה במלה כל אחד כפי ערכו והשגתו ויראה להם פנים צהובות, ולא יקפיד עליהם להתכעס על חוסר דעתם וקוצר הבנתם והשגתם, כי לא כל הדעות שוות
כפי שהרב בר שאול, מורה כיוון עקרוני בדרך החינוך (בספרו "מערכי – לב" עמ' 104):
"החנוך הטוב יכול לבוא רק מתוך מזיגה נאה של שתי הדרכים גם יחד . היינו: מסגרת רחבה ככל האפשר, יחד עם פיקוח - א ב ה י מותאם לכל יחיד.."
בכלי יקר מדגיש את כוחו של הדיבור בחינוך לעומת ההכאה (במדבר פרק כ פסוק ח):
"ואוסיף עוד ואומר במה שנאמר ויך את הסלע במטהו פעמים. נמשך ממנו מיעוט האמונה שישראל לא ישמעו בקול ה' ובקול נביאיו כ"א אחרי הכאות רבות כי תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה (משלי יז י) כדמסיק בילקוט סימן תשס"ג וז"ל ודברתם אל הסלע והכיתם לא נאמר אלא ודברתם כשהנער קטן רבו מלמדו ומכה אותו, כיון שהגדיל בדבור הוא מיסרו, כך אמר הקב"ה למשה כשהיה הסלע קטן הכית אותו שנאמר והכית בצור אבל עכשיו שהגדיל ודברתם אל הסלע. וכל משכיל ישתומם על המראה וכי סלע זה עיני בשר לו והלא קטן וגדול שם הוא הכל חדא ואיך דימה אותו לנער, ודאי אין הכונה כ"א אל הנמשל שישראל ילמדו מזה כי יש הבדל בין המוסר שבעל פה ובין המוסר שבשבט הנוגש כי בסור המכריח ישוב לסורו"...
מורה שעסוק כל העת במחשבות על תלמידיו מוצא גם את הדרך להפעילם, כדברי הגמרא (בבא בתרא דף ח עמוד ז):
"ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד - אלו מלמדי תינוקות. כגון מאן? אמר רב: כגון רב שמואל בר שילת. דרב אשכחיה לרב שמואל בר שילת דהוה קאי בגינתא, א"ל: שבקתיה להימנותך? אמר ליה: הא תליסר שנין דלא חזיא לי, והשתא נמי דעתאי עלויהו"
המורה ירבה בקשר אישי עם התלמיד מעבר להוראה בכיתה כדברי המהר"ל (דרך חיים - פרק ו משנה ז):
"ופירוש דבר זה כי המשמש את ת"ח הנה התלמיד מתחבר אל הרב ע"י שמושה של תורה ובזה התלמיד מקבל מן הרב, כי אין ספק כי כאשר תקרב הפתילה אל הנר שהנר מדליק הפתילה, וכך כאשר יקרב התלמיד אל הרב ע"י שמושה שמשפיע עליו התורה. ולא כן כאשר התלמיד לומד מן הרב, שאין התקרבות אל הרב כאשר ילמד ממנו כמו שהוא משמש ת"ח שהוא התקרבות אל הת"ח בעצמו ומקבל ממנו"
אין ספק ששיחות אישיות יכולות לפעול על ההנעה. ומתוך הידיעה הברורה המצורפת לקשר עם הרב, יתגבר הרצון כדברי הרב (אוה"ק ג' עמ' פז'):
"הידיעה הברורה מחוללת את הרצון, כשהיא עומדת על הבסיס הטוב. חמדת הטוב כל שהיא מתבררת יותר כך היא מתחזקת, כל מה שמתברר יותר שהטוב הוא טוב באמת, כן הרצון מתגבר. גבורת הרצון מחוללת את היכולת."
לימוד אמונה
לימוד אמונה מגביר את הרצון. כדברי הרב (אורות עמ' קסג'):
"החינוך, שהרצון האדיר על מה שכנסת ישראל היא בנויה יתגדל על ידו, מוכרח הוא להיות חינוך מלא אור אלהי בתכלית גבהו, שיהיה מעולף בחינוך לימודי של תורה, באמונה עמוקה שבה אור ד' גנוז, המסבב אהבה לקיום המצות, ולחיים שעל פי דרך ד' המביא אחרית ותקוה לאומית אל הכלל, כמו שמאשר ג"כ את הפרטים".
ובכלל לימוד חכמת התורה , העמקה במהות המציאות גורמת להתעוררות הרצון (אוה"ק א' א'):
"חכמת הקודש היא נעלה מכל חכמה, בזה, שהיא מהפכת את הרצון והתכונה הנפשית של לומדיה לקרבם לאותה הרוממות שהיא בעצמה מתעצמת בה. מה שאין כן כל החכמות העולמיות, אף על פי שהן מציירות ענינים נשגבים יפים ואציליים.. וטעם הדבר הוא, כי כל עניני הקודש ממקור חיי החיים הם באים, מיסוד החיים המהוה את הכל, ויש בכח התוכן המקודש להוות המון ברואים לאין תכלית, לנטוע שמים וליסד ארץ, וקל וחומר להטביע צורה חדשה ומבולטת על הנפש ההוגה."